<h1>אבודרהם הלכ' ברכות שער חמישי</h1>
<h2>דף לה.</h2>
לבאר הדברים שמברכין עליהן ב"פ העץ: כבר אמרנו כי ברכת ב"פ האדמה היא יותר כללית מברכת בורא פרי העץ. ולפיכך כתבנו הקודם לה. נקוט האי כללא בידך שאין חלוק בין פירות חמשת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל שהם גפן ותאנה ורמון וזית שמן ודבש שהם תמרים שמרוב מתיקותם והדבש שבהם קראם דבש לשאר מיני פירות שכולם בתחלתם מברך עליהם בורא פרי העץ אבל בברכה של אחריהם יש ביניהם חלוק: שבחמשת המינין מברך אחריהם מעין שלש שהיא על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות, שמרוב חשיבותם קבעו לאחריהם ברכה מיוחדת הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל. ושאר המינין כגון תפוחים ואתרוגים ואגוזים ושקדים וכיוצא בהן מברך עליהם בורא נפשות רבות כדין הדברים שברכתן שהכל או בורא פרי האדמה. השותה שמן זית אם שותהו בעינו מזיק הוא לו אינו מברך עליו כלום ואם הוא חושש בגרונו ושותה אותו על ידי אניגרון שהוא מי השלקות אע"פ שמתכוין לרפואה כיון שנהנה מברך עליו בורא פרי העץ שהשמן עיקר. דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן לכתחלה בשבת אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. ואם אינו חושש בגרונו על מי השלקות בפה"א ופוטר את השמן ואפילו השמן מרובה כיון שאינו ראוי לשתיה אלא על ידי מי השלקות הוו להו עיקר ושמן טפל ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה. הפלפלין כשהן רטובים מברך עליהם ב"פ העץ דבגמרא חשיב להו בכלל פרי העץ לענין ערלה וכשהם יבשים לא כלום. האגוז שקורין לו מושק"ט מברכין עליו ב"פ העץ. אגוזים ושקדים הקפוים בדבש מברכין עליהם ב"פ העץ. ויש אומרים כיון שאם בשלם בלא דבש נשתנו לגריעותא והיה ראוי לברך עליהם שהכל נמצא מעליותא דידהו בא על ידי הדבש והדבש עיקר ומברכין עליו שהכל. והרא"ש כתב דלא מסתבר דאע"פ שנתעלו על ידי הדבש מ"מ האגוז עיקר. וכתב ה"ר יעקב על מורבא המבושל בדבש נ"ל לברך עליו שהכל בין שהוא עשוי מחבושים או מוורדים או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר ואינו דומה לאגוזים הקפוים בדבש שמברכין עליהם בורא פרי העץ משום דהתם האגוז שלם וממשו קיים וגם אינו דומה להומלתא שהיא מרקחת בשמים שמברכין עליו בורא פרי האדמה דלטעמא עבידה וטעמא לא בטל כדאמרינן גבי שאור הואיל ולטעמא עביד לא בטיל. אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גרסאות הומלאתא שהכל, כך היא סברתי אלא שחבירי חולקין עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לדבק דבר המבושל בו. ולדבריהם יש לברך על בושם של וורדים בפה"א מפני שאינם פרי שאין עיקרם לאכילה והנני מבטל דעתי מפני דעתם ע"כ. ולדברי הכל מורבא של אתרוג וכיוצא בו שחותכין אותו חתיכות גדולות ומבשלין אותו בדבש מברך עליו ב"פ העץ מפני שחתיכות האתרוג קיימות. וכבר אמרנו בכלל ב"פ האדמה שעל הפרח והאביונות של צלף מברכין ב"פ העץ.
<h2>דף לו:</h2>
גרעיני כל הפירות כתב ר"י שמברך עליהם ב"פ העץ דבגמרא חשיב להו פרי בפני עצמו לענין ערלה ובלבד שיהיו ראויים לאכילה ואפילו מתקן ע"י האור. והרשב"א כתב שאין לברך עליהן ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה דאדרבה לא חשיב פרי לענין ערלה אלא דמרבה להו מאת פריו את הטפל לפריו. והרא"ש שכתב כר"י. ולא מצאנו פירות אילן שאין מברכין עליהם ב"פ העץ אלא נובלות ואילני סרק ובוסר כשהוא פחות מפול הלבן כמו שכתבנו בשער שהכל ובשער ב"פ האדמה.
<h2>דף מ.</h2>
ובכל דבר שנסתפק לו אם הוא אילן או ירק מוטב שיברך עליו ב"פ האדמה מב"פ העץ דהא תנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ועל פירות הארץ ב"פ העץ לא יצא. האוכל פחות מכזית מברך תחלה ברכה הראויה לו כדי שלא יהנה בלא ברכה אבל בסוף אינו מברך כלום עד שיהא בו כזית. האוכל פרידה אחת של ענב או של רמון וכל דבר שהוא אע"פ שאין בו כזית י"א שמברך לבסוף כאלו יש בו כזית. הביאו לפניו זית בגרעינתו כיון שנתנו בתוך פיו שלם אע"פ שמשליך הגרעין מברך עליו לבסוף. הביאו לפניו זית בלא גרעינתו אם הוא זית גדול שבלא גרעינתו יש בו כזית בינוני מברך עליו לבסוף, ואם לאו אינו מברך לבסוף. וי"א בפרידה של ענב או של רמון שאינו מברך לבסוף עד שיאכל כזית, והתוספות (שם לט) נסתפקו בזה, וגם נסתפקו על ברכת בורא נפשות רבות אם צריכה שיעור אם לאו, וגם נסתפקו בברכה אחרונה של היין אם מברכין אותה על כזית או דוקא ברביעית. והרמב"ם ז"ל כתב האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקין מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל ומיהו טוב לאדם שלא לאכול בריה שאין בו כזית לבדה ושלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית מפני הספק. ודע כי כמו שהוציאו הפת ממין ב"פ האדמה מפני שנשתנה לעלוייא כי בו קיום העולם שהוא זן וסועד את הלב וייחדו לו ברכת המוציא וברכת המזון כך הוציאו היין ממין ב"פ העץ מפני שנשתנה לעלוייא שמשמח אלוקים ואנשים וגם הוא זן וסועד כמו הפת ונעשה כמין בפני עצמו לברך עליו ברכה מיוחדת בהתחלה בפה"ג ולבסוף ברכה מעין ג' שהיא על הגפן ועל פה"ג וכו' (ברכות לה, ב).
<h2>דף מ:</h2>
תנן בפרק כיצד מברכין היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך וכו' ומוקי ליה בגמ' (מא, א) בשברכותיהן שוות דרבי יהודה אומר כיון שברכותיהן שוות והאחד נפטר בברכת חבירו מין שבעה עדיף, אבל אם אין ברכותיהן שוות וצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל ומברך על איזה מהם שירצה תחלה ואחר כך מברך על השני, ואפילו היה אחד מהם חביב עליו יותר יכול לברך על האחר תחלה. ובספר המצוות הקטן כתוב כשאין ברכותיהן שוות צריך להקדים החביב. והרא"ש כתב כסברא ראשונה והלכה כר' יהודה, הלכך אם הביאו לפניו שני מינין שאין בהם ממין ז' וברכותיהן שוות כגון אתרוגים ותפוחים מברך על החביב תחלה. ואם יש בהן ממין שבעה כגון תאנים ותפוחים מין שבעה עדיף ומברך עליו אפי' אם השני חביב עליו יותר. ואם הביאו לפניו דבר שברכתו ב"פ העץ ודבר שברכתו שהכל ב"פ העץ קודמ' שהיא חשובה מפני שהיא מבוררת יותר מברכת שהכל שאינה מבוררת כלל אלא כולל' כל דבר, וכן ב"פ האדמה ושהכל ב"פ האדמה קודמת.
<h2>דף מא.</h2>
כתב בה"ג הא דחטה ושעורה קודמין דוקא בשעושה מהם תבשיל או פת אבל כוסס חטה שברכתו ב"פ האדמה אינ' קודמת לב"פ העץ.
ב"פ העץ וב"פ האדמה כתב בה"ג ב"פ העץ קודמת, אבל הרא"ש כתב שהן שוות ועל איזה מהם שירצה תחלה, אפי' אם יש בהם משבעת המינין והוא חביב עליו יכול להקדים הב'. וקיימא לן דכל המוקדם בפסוק זהו מוקדם לברכה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח, ח'). וזית ותמרים אע"פ שהם כתובים בסוף הפסוק כיון שהם סמוכים לארץ שנאמר ארץ זית שמן ודבש הם קודמים לגפן ותאנה ורמון.
וכתב הרי"ף דוקא אם אוכל ענבים שברכתן בורא פרי העץ אבל אם עשה מהן יין שברכתן בורא פרי הגפן כיון שמפרט בה הגפן חשובה וקודמת לדבש ואפילו לזית שהוא ראשון לארץ שני כיון שברכת היין חשובה קודמת בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. כשכולל ברכת היין עם ברכת הפירות צריך להזכיר תחלה על הגפן ואחר כך על העץ כמו שנפרש לקמן ומיהו מעשה קדרה מחטים ושעורים קודמין ליין לפי שברכתן בורא מיני מזונות שהיא גם כן חשובה שמבוררת וגם קודמין בפסוק. וחטה קודמת לזית ואף על פי שכל אחד ראשון לארץ מפני שהחטה נכתבה בפסוק תחלה ומזה הטעם גם כן שעורה קודמת לתמרים.
<h2>דף מד.</h2>
כתב ר"ח שאם אכל מיני מזונות ושתה יין ואכל פירות מז' המינין צריך שיכלול אותם ביחד בברכה מעין שלש ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הגפן ועל הפירות. וא"ת יש כאן משום חתימה בשתים וי"ל אין אנו חותמין על הארץ ועל הפירות ומפרשי' ארץ דעבדא פירות הכי נמי ארץ דעבדא מחיה ויין ופירות, ואם אכל פירות מז' המינין ותפוחים אין צריך לברך על התפוחים בנ"ר מפני שגם הם פרי עץ הם. אבל אם שתה יין ואכל תפוחים צריך לברך על התפוחים בורא נפשות מפני שהתפוחים אינם דומות ליין. וה"ה אם אכל בשר או מפרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינין שצריך לברך על כל אחד ואחד. וכתב ה"ר יחיאל בשם אביו הרא"ש שאם שתה יין ומים שאין לו לברך על המים בנ"ר כי ברכת היין פוטרתן אף על פי שאינו מעין ברכתן מידי דהוה אברכה ראשונה דקיימא לן (ברכות מא, ב) יין פוטר כל מיני משקה משום חשיבותו אף על פי שאינו בכלל בורא פרי הגפן ה"ה בברכה אחרונה.
וסוף הברכה נחלקו בחתימתה י"א שחותם על הארץ ועל הפירות וי"א שחותם על הארץ ועל פרי הגפן וכן נהגו העולם. ויש טפשים שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן וטעות הוא כי בכלם מזכיר הארץ וכן בזה וסימן לדבר והארץ לעולם עומדת (קהלת א ב). וכתב ה"ר יחיאל בשם אביו הרא"ש שאם בירך על הענבים ב"פ הגפן יצא שגם הענבים הם פרי הגפן מידי דהוה שאם בירך על פרי העץ ב"פ האדמה שיצא.
<h2>דף נט:</h2>
ועל שנוי היין צריך לברך הטוב והמטיב. ופרשב"ם ודוקא שיודע שהשני משובח מן הראשון. והתוס' פי' אפילו סתמא שאינו יודע אם הוא משובח אם לאו יש לו לברך אבל אם הוא יודע שהשני גרוע לא ודוקא אם יש אחר שותה עמו אבל אם הוא לבדו אין צריך לברך כדאיתא בפרק הרואה. הטוב לדידיה. והמטיב לאחריני. וי"א שמברך הטוב והמטיב אפילו כשהוא לבדו דהא דאמרינן הטוב לדידיה והמטיב לאחריני אינו ר"ל שיפטור אחרים בברכתו אלא הואיל ואחרים שותין ונהנין ג"כ מאותו יין קרינא ביה הטוב לדידיה והמטיב לאחריני כדאמרי' בירוש' דפ' הרואה אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב משום דאיכא טובה גם לאשתו. וכתב הרי"ף בשם רבותיו יין של ב' חביות והכל ממין אחד אם בתוך מ' יום לבצירתו שמוהו בשני כלים מברכין עליו הטוב והמטיב ואם לאחר מ' יום חלקוהו אין מברכין עליו הטוב והמטיב הואיל והכל הוא מגפן אחד. נשאל רבינו יצחק הלוי למה מברכין על שנוי יין הטוב והמטיב ועל שנוי פת ובשר אין מברכין, והשיב משום דיין אית ביה תרתי משמח וסועד, ועוד דלא אשכחינן שירה אלא על היין כמו שכתבנו בפירוש ההגדה, ועוד כיון שהיין חשוב שקובע ברכה ולפי שזבלו האויבים שדותיהם וכרמיהם בדמי ההרוגים וגדרו בהם כרמיהם תקנו לאומרה על היין שהוא כמו דם.
